<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יצחק בריה דרב אידי</h1>
<h2>דף ה:</h2>
שמעתי דאפילו למ"ד טריפה אינה חיה הני מילי בבהמה, אבל באדם טריפה חיה. והכי מסקינן הלכה אחרונה דהקומץ רבא [מנחות ל"ז ע"א] בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים, באיזה מהן מניח תפלין וכו' ש"מ דחי הוא עד שמגיע לחינוך תפלין. ומייתי סייעתא מדתני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה שומע אני אפילו נטרף בתוך זמנו ת"ל אך, אלמא חיי לרמי בר חמא עד שיוצא מכלל נפל לכל הפחות, ולפלימו עד חיוב תפלין.
ושאילה שאל [אותי] הרב רבי אליעזר בר יהודה על תינוק שנולדו בו סימני טריפה בתוך ח', ואותו תינוק נולד בשבת. הרי [יום] מילתו חל בשבת. אם דוחה את השבת אי לא. ואני השבתיו, אם הטריפות נולד בו לאחר לידתו בין בידי אדם בין בידי שמים, אפילו בחול מי היתה היתר למולו בתוך ח'. מי גרע מהא דתנא לודא יום הבראתו עדיף מיום לידתו, דאם חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו כדשמואל. דאע"ג דיום לידתו לא בעינן מעת לעת, ליום הבראתו בעינן מעת לעת. כדאיתא בשילהי פרק רבי אליעזר דמילה [שבת קל"ז ע"א] וביבמות פרק הערל [יבמות ע"א ע"א]. וכל שכן זה דנסתכן. דלא מיבעיא למ"ד טריפה אינה חיה שאין לקרב מיתתו, אלא אפילו למ"ד טריפה [חיה] מסוכן הוא אצל המילה. הילכך בשבת ממה נפשך אין לחלל.
ולא דמי להא דאמרינן התם [שבת קל"ו ע"א] כל תינוק שלא שהה שלשים יום ספיקא הוי ומהלינן ליה ממה נפשך. דהתם משום ספיקא דנפל דלית ביה חיות לא דחינן למילתו דסמכינן אממה נפשך. לרבי אליעזר דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת. וכן לרבנן למכשירין שלאחר המילה סומכין ארוב תינוקות דכלו להן חדשיהם. ולרבנן אספק נפשות להקל. דהא בספק בן שבעה ספק בן שמונה מודה רבי אליעזר דמצי למימהליה ממה נפשך. מיהו מכשירין דקמי מילה לא דחינן מספיקא. טריפה דליכא ספיקא גמורה מיהו משום סכנה שלא לקרב את מיתתו פשיטא דלא דחינן. דנהי נמי דכמאן דמית הוא לענין ההורגו [סנהדרין ע"ח ע"א], מיהו כיון שמתחילה בחזקת ולד קיימא היה דרוב נשים ולד של קיימא יולדות. נראה דאפילו לפקח את הגל מפקחין עליו בשבת, כדאיתא בפרק אחרון דסדר יומא הלכה דפקוח נפש [פ"ה ע"א], דאפילו לחיי שעה מפקחין כדמסקינן התם דקתני מצאוהו חי מפקחין פשיטא לא צריכה אלא לחיי שעה. הילכך נראה לי שאין מסכנין אותו אפילו בחול. ואפילו אם נולד טריפה נמי נראה שאין למולו, מפני שחיותו קל, ובצער גדול כזה (קירב) [מקרב] מיתתו.
וכבר שאלתי ועדיין אני עומד בספיקות, אם כל אותה הלכה דגרסינן באלו (טריפות) [הן הנשרפין] [סנהדרין ע"ח ע"א] בהורג את הטריפה וכן טריפה שהרג פטור, אם דוקא למ"ד טריפה אינה חיה או אפילו כמאן דאמר חיה מיהו משום הכי פטור דאין חיותו שלם דהא חסרון קרינן ליה בפרק השוחט הלכה דמסוכנת [חולין ל"ז ע"א]. וכן ההיא דתנן בשלהי פ"א דמסכת מכות [ז' ע"א] רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אם היינו בימי סנהדרין לא נהרג אדם דהיינו אומרים ראיתם טריפה הרג שלם הרג ואפילו שלם דילמא במקום סייף נקב היה. אי סבירא להו דוקא משום דאין טריפה חיה, או כמו שכתבתי.
והא נמי מספקא לי, מי שהכה את חבירו ועשאו טריפה, למ"ד טריפה אינה חיה והועמד בדין והעידו עדים עדותן ונמצאת מכוונת, והמוכה הזה שנטרף הלך ואינו בפני בית דין. היאך דינו של מכה. חבישה דבית דין משום אומד הוא, והכא לא צריך אומדנא שהרי ודאי ימות. ולהמיתו אי אפשר כל זמן שהמוכה חי. שהרי אפילו כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה כדאיתא בגיטין בפרק השולח [מ"ג ע"א], עבד שמכרו רבו לקנס וכדרשב"ל. וכל שכן אדם שאינו נהרג כל זמן שזה חי. ולגמור דינו ולחובשו אי אפשר, שאין מענין דינו של זה לאחר שנגמר דינו לחיוב מיתה. ולחובשו עד שנים עשר חודש ולגמור דינו למיתה אי אפשר, שמא שום דבר אירעו (חולה) [חולי] או אגב רתיתה שהוא קירב את מיתתו. מעתה היכי לידייניה להא מכה.
הילכך נראה, כיון דאיכא לספוקי כולי האי, נראה דפוטרין אותו, ואין ממיתין אדם אלא הוודאי והברור. אע"פ שהולכין בדיני נפשות אחר הרוב, ורוב מתים מחמת המכה. כיון דתלינן בשוחט בחבירו שנים או רוב שנים וברח, (דפטר) [דפטור], אי משום פירכוס דקירוב מיתתו, או משום דשמא הרוח בלבלתו, הכא נמי לא שנא. וקרינן הכא ושפטו והצילו.
ואע"ג דאיכא למ"ד מכה של טריפות יכולה להתרפאות, כההיא דאלו טריפות בתחילת הפרק [חולין מ"ב ע"ב], בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טריפה ורבי שמעון בן אלעזר אומר יכולה לכוות ולחיות. וכן גבי אדם, דגרסינן ביבמות פרק האשה בתרא [ק"כ ע"ב] מעשה באסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידו אלא רגלו אחת, ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תינשא אשתו. ובהא מודה רבי שמעון בן אלעזר משום דמיא מרזי המכה. ה"ה נמי בכל מקום שנוכל לתלות תלינן ופוטרין. משמע דאפילו אי טריפה חיה בכה"ג דכי נפל למים מרזו מכה. דהא תרי תנאי אליבא דרבי שמעון בן אלעזר, חד סבירא ליה דטריפה אינה חיה אלא על ידי רפואה, ואידך סבירא ליה דאפילו בלא רפואה טריפה חיה. והואיל וכי פרכינן אההיא [שם] אין מעידין על האדם ואפילו ראוהו מגוייד. ובגמרא [אמרינן] למימרא דמגוייד חי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד ואפילו גוסס. טמויי לא מטמא מיחייא מיחיא לא חיי. ואמר אביי מתני' דמיחיא חייא רשב"א היא דתניא מעידין על המגוייד רשב"א אומר אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות. ופרכינן ומי מצית מוקמת לה כרשב"א והא קתני מעשה באסיא ששלשלוהו לים וכו' ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תינשא אשתו. ומשני מיא דמרזו מכה. ומשמע בין אמגוייד בין אטריפות ש"מ דמיא מרזו. אידי ואידי אפילו יכול לחיות, דכל מקום שהאדם מסוכן אצל מיתה, ואע"פ שהוא יכול לחיות, אם הגיעו [דבר] הקשה למכה כגון מים ושאר סכנות המקרבות המיתה, יש לומר דודאי ימות. מיהו ראיה ברורה כדבעינן ליתא בידי.
